"הערפד", מאת הצייר הבריטי פיליפ ברן-ג'ונס, 1897| cc: ויקיפדיה
אורן קקון מבקש "להתייחס ברצינות לדודו בוסי, לאהוב את היצירה שלו, את הכתיבה", נדמה כי ברשימתו הוא איבד את הדיאלוג הבסיסי המתבקש עם מקצוע הספרות, השיח המזרחי החדש והאתיקה הנדרשת כאיש רוח. הכתיבה של אורן קקון מנסה לשמר איזו רוח ספונטנית, "אותנטית", כאילו מבקשת לומר שהיא לא מודעת למקורותיה המתודולוגיים. אך בו בזמן בתוכה נטועים יסודות שמאפיינים את ביקורת הספרות העכשווית, או יותר את היעדרה.
אורן קקון מספר בגוף ראשון על התהליך של הקריאה וההדהוד (או יותר נכון הצרימה) של הופעת הקול המזרחי בספר השלישי המרגש של דודו בוסי "אבל אז מופיע הקול המשונה הזה. המצמרר. המביך". הצמרמורת והבושה שאוחזות באורן קקון הם סוג של מיטונומיה לתוכן השלילי שנמזג לתוך המזרחיות מאותו מפגש אלים בסוף המאה התשע עשרה של הציונות עם יהודי המזרח.
השיח המזרחי החדש הופיע עם פרסום רשימת הספרים החלקית הזו: אלה שוחט "זיכרונות אסורים" (2001), חנן חבר, יהודה שנהב, פנינה מוצפי-האלר "המזרחים בישראל" (2002) יהודה שנהב "היהודים-הערבים (2003), סמי שלום שיטרית "המאבק המזרחי בישראל" (2004), יוסי יונה ויהודה שנהב "רב-תרבותיות מהי?" (2005) ועוד. השיח המזרחי החדש איגד לתוכו את כל מכלול ומגוון הקולות הביקורתיים מאותו רגע מפגש של הציונות עם היהודים-הערבים. כך בראשית שנות האלפיים, הקולות המזרחים הביקורתיים הבולטים ייסדו אוטונומיה להשמעת מגוון קולות מושתקים. אלו ייצרו זהות מזרחית אסרטיבית וחיובית, שאינה נשענת על מחשבה מהותנית. השיח המזרחי החדש נתן שֵם לדִימְיוּן הקולוניאלי של התהוות יחסי האתניות בישראל, כחלק ממאבקים על זיהוי קבוצות בחברה, כוח ומשאבים.
אורן קקון רומז ברשימתו להיווצרות של רצף מחאה מזרחי כסוג של נרטיב היסטורי הגמוני חלופי ומקביל לנרטיב הציוני הממלכתי "והנה הוא, במלוא הדרו, הקול המזרחי. הנה היא, חדה כמו עלבון, האצבע המאשימה. אני כמעט הופך אלים. צ'רלי ביטון, יוסי יונה, אריה דרעי, דודו בוסי. ערפדים הדואגים לפצע שידמם לעד, שיוכלו למצוץ ממנו תדיר. " – אורן קקון מתאר את קריאת הספר, כפעולה שהעתיקה לגופו המזרחית את הגאולה האלימה שהובעה בספר. בסוג של ייצוג של פֶטִיש היונק את דימויו הרומנטיים מהמאה התשע עשרה, אורן קקון מסמן את הקבוצה המזרחית של כסוג של ערפדים מוצצי דם הפוצעים את עצמם, על מנת לחיות מתוך הדם הנע בקרבם. קשה שלא להשתהות מהאפיון התרבותי הלא הולם של אישים אלו שתרמו בעבודתם התרבותית והפוליטית רבות לחברה בישראל: צ'רלי ביטון, מראשי הפנתרים השחורים, ושעבר למפלגת רק"ח ויצר את החיבור הכה מאיים בין שני הקולקטיבים המוחלשים בישראל. אריה דרעי, אחד מהמנהיגים הפוליטיים הבולטים. יוסי יונה אחד מהאינטלקטואלים הבכירים בישראל, מחשובי אנשי החינוך בארץ, הוגה ואיש רוח, אקטיביסט שייסד את הקשת הדמוקרטית המזרחית וחבר במכון ון-ליר. דודו בוסי, סופר ששני ספריו זכו להיות רבי מכר, זכו בפרסים חשובים ומיצבו אותו כאחד מהסופרים הצעירים המזרחים המבטיחים והבולטים. ובכל זאת ארבעת יוצרים, אקטיביסטים ואנשי רוח אלו הפכו לערפדים.
אורן קקון כותב כי ארבעת "פנתרי השעה. הם יגאלו אותנו מהקיום העלוב, הם יוסיפו כבוד לעדה." ארבעתם (ביטון, דרעי, יונה ובוסי) בפעולתם "האלימה", שדלו אותו להצטרף אליהם ברצף ההיסטורי המדומיין, משום מוצאם הקולקטיבי המשותף.
ספרו של דודו בוסי לא יכול היה לזכות ברשימה/ביקורת ספרות כה אלימה, אלמלא היה בו את ניצוץ המזרחיות הביקורתית שנדדה מתוך השבר התרבותי שהתוותה החברה בישראל שכללה פערים גדלים, גזענות, זיהוי גזעני וחלוקה אי שיוויונית של כוח ומשאבים. מאידך הקול הפרוזאי של בוסי לא יכול היה לייצר לעצמו אוטונומיה ספרותית ואסתטית ללא הופעת הקול הביקורתי האקדמי שהתריס, התנגד והגדיר את המזרחיות כמהלך פוליטי מתקדם יותר, כחלק מהבשורה הרב תרבותית בישראל. הפריזמה המזרחית הציעה את עצמה כאפיסטימולוגיה של גאולה, שחרור וכר פורה להרחבת לשיחים מקבילים כמו השיח הפוסטקולוניאלי, שיח הגזענות וההגזעה, השיח הרב תרבותי, השיח הפמיניסטי ועוד.
הספר של דודו בוסי הוביל עמדה פוליטית אפשרית שניסתה ליישב את הסתירות בין השורשים היהודים-ערבים הטמונים בחוויה המזרחית, לבין העובדה כי תהליך המחיקה והטשטוש של שורשים אלו נמצא עדיין בעיצומו. הממד האוטוביוגרפי בספרו של בוסי, הדהד עם הממד החברתי והקולקטיבי של דור שנולד בשנות השישים והשבעים, אשר החל להבשיל וייצר מודוסים תרבותיים חדשים. אלו ביטאו את החוויה המזרחית של שגם שחזרה וגם כוננה מחדש רצפי זיכרון, שפה והיסטוריה ובו בזמן הנכיחה ונתנה נִיראות לחוויות מזרחיות מובחנות של שוּנוּת על בסיס של צבע, שפה, מעמד, מגדר, מיניות. הכלים הספרותיים המתודולוגיים שהעמידו חנן חבר וחביבה פדיה הותירו בידינו מגוון של ארגזי כלים שאיתם יכולנו לקרוא את היצירות המזרחיות בקריאות חדשות. חנן חבר הדגיש את הזוויות הפוסטקולוניאליות שחשפו את האלימות שהסתיר הנרטיב הלאומי במאמץ לקיים עצמו במישור התרבותי. הוא קרא מחדש את סופרים מזרחים והעמיד אותם חזרה בהיסטוריה הקאנונית. למשל הוא טען כי הספרות של שמעון בלס שנכתבה מפרספקטיבה מזרחית אתגרה את הקנון של הספרות בישראל. חביבה פדיה הדגישה את החשיבות בכינון מחדש והתכתבות עם מרחבי זכרון, שפה וייצוגים יהודים-ערבים ומרחבי זיכרון ערבים. היא טענה כי הגיע הזמן "לזוז מראיית "האני" האוניברסלי הזה כשדה היחיד שבו מתרחשת השירה העברית ושבמסגרתו נקבע המדרג מן המיטב אל הגרוע – אל ראייתו כאפשרות אחת בין אפשרויות אחרות. יש לזרז את פריצתם של מודוסים שיריים חדשים ונוספים." וזאת בתוך קריאת היצירה המזרחית לא כיצירת מחאה, אלא כיצירה עשירה היוצרת מודוסים פואטיים וספרותיים ובעלת מנעד רחב של רבדי שפה, מקצבים ודימויים חדשה, פיגורטיביות מודגשת וסלנג שיוצר עימות ייצוגי עם השפה הדומיננטית. בנוסף, היא ביקשה לקרוא את החוויה המזרחית הספרותית מתוך הקשריה עם חווית ההגירה והשמעת הקול של הדורות הקודמים המושתקים.
אורן קקון שייך לדור הכותבים ביקורות ורשימות ספרות שלא באמת מכבדים את מקצועם. מהלך זה שייך לתקופת שנות השמונים, תקופה שבה שוק העיתונות עבר הפרטה ומעמד המבקרים והשיח הספרותי הרחב עבר לידי צעירים, חסרי השכלה ספרותית, שהופכים לכלי בידי הדעות ההגמוניות וכל השיח הספרותי הצטמצם מאוד. עם הרדוקציה של השיח התרבותי, התארגנו מחדש כוחות שמרניים וניאו-ליברליים והחברה בישראל הגדילה את הפערים, המשיכה את הכיבוש ושיח זכויות האדם, האזרח וזכויות חברתיות הוחלף סופית בשיח של מלחמה. מלבד תקופת אוסלו שבה פרצו קולות ביקורתיים והשמיעו את בשורתם, חזינו ברצף של ירידה, התבהמות ואובדן שיח אינטלקטואלי ותרבותי פורה המסוגל להכיל קולות ביקורתיים ובמיוחד כאלו שהגיעו מהאקדמיה שנתפסה כמיושנת או כמאיימת (פוסט ציונית). אורן קקון הצטרף לדובר של קול צעיר שלא יכול היה להביט בשורשי היגדיו ורעיונותיו ושעתק קולות ניאו-שמרנים בתוך כסות פוסטמודרנית וקלילה.
כאמור אורן קקון ביקש להתייחס ברצינות לספרו של דודו בוסי אך תוך כמה וכמה פיסקאות הוא ביטל כל התכתבות עם השיח המזרחי החדש ואף לא כיבד את מקצועו, או אפילו את עמידתו במרחב ספרותי כגון מדור ספרות ותרבות בעיתון הארץ. אילו הוא היה מכבד את עמדתו בשדה הספרותי הוא היה קורא את המתודולוגיה של חבר ופדיה ומתכתב עימה (בהסכמה או באי הסכמה). הוא גם לא מנהל דיאלוג עם ארבעת העמדות הפוליטית והתרבותיות: הראשונה של צ'רלי ביטון שהציע סולידריות מזרחית על בסיס של מעמד ולחימה נגד גזענות ביחד עם העמדה הסוציאליסטית ערבית-ישראלית במפלגת רק"ח; השניה של אריה דרעי שהציע את הגישה הפונדמנטליסטית של הרב עובדיה יוסף שקרא להחזיר "עטרה ליושנה". מפלגת ש"ס הציעה הן ריפוי ואיחוי הקהילות המזרחיות והן אימוץ גישות דתיות ליטאיות אורתודוכסיות; השלישית יוסי יונה שביקש לעבור מעמדה של קורבן לעמדה של משפיע ומעצב. עמדה של בעל בית, כסוג בקשה לצדק מתוך רעיון דמוקרטי, מוסרי ופוליטי. כחלק מאחריות כוללת לכך שישראל תהיה יותר צודקת ויותר שוויונית ביחס לכלל האזרחים ולכלל הקבוצות הלאומיות, התרבותיות, האתניות והמיגדריות המרכיבות אותה"; והרביעית של דודו בוסי שהגדיר את החוויה האקזיסטנציאלית של ילד שגדל בשכונה (כפי שניסח זאת היטב סמי שלום שיטרית בביקורת " כמו ספינות תקועות על שרטון" על הספר "ירח ירוק בוואדי") שהבין שהוא "אינו הולך ואינו נשאר, כך רוצה לעזוב ולהתנתק ואחר-כך נקרע מגעגועים ומרגיש לא שייך בשום מקום אחר". דודו בוסי בספרו השלישי אף הציע לבחון את הזיהוי המזרחי, מתוך המרחב האירופי שבו מתארגן הזיהוי האשכנזי. הוא הסיע את גיבורו לאירופה, אל מנת לעמוד במקום "האחר" ולהביט בעצמו.
אורן קקון יציע לנו דה-פוליטיזציה שתהפוך את כל המבט התרבותי למבט פסיכולוגיסטי זול, שבתוכו נצטרך ללמוד להתנהל ולהתבטא. ובמאמר מוסגר שוב חוזרת המנטרה של "אמנות לשם אמנות" ובמקרה זה הספר של בוסי אמור להתעלם מכל הבעיות החברתיות ולעבור טרנספורמציה לאיזה קוף שירקוד לצד מכונת הריקוד של "הלובן" המדומיין. אבל ישנה אזהרה אחת למֵרקד האוריינטלי – אל לך לחשוף את האלימות החברתית בעיני המבקר הספרותי, שמא הוא יחשוף את הבושה ויכתוב ברבים שהבשת אותו, כיוון שהוא (המבקר הספרותי) עוטה עכשיו את בגדי האדון וכבר שכח את המבנה החברתי והתרבותי בישראל. כך הבעיה שוב חוזרת ליחיד ומופקעת מידי המיבנים החברתיים המקיפים.
אני מתפתה כמעט לענות על כל מילה ברשימה של אורן קקון, אבל אחרי המטפורה של הערפדים מוצצי הדם של עצמם, אני חש שאין צורך להמשיך ולהתייחס אליה ברצינות. רק שאלה אחת מרחפת, האם היעלמות הייצוגים המזרחים, תעלים את הבעיה?! בוא נודה לעולם התרבות ובמיוחד לספרות שמצליחה להתסיס (ובו בזמן להקפיא) בעיות חברתיות ולתת להן שם, צורה.
לקריאה נוספת:
- אורן קקון, מות האוניברסיטה, "הארץ", לא צויין תאריך
- שירה אוחיון, מחיר ההשתלבות =השטחה, אתר "קדמה", 2006-10-20
- מואיז בן הראש, המזרחי האותנטי של האגדות האשכנזיות, "רשימות", 23.10.2006
- סיגלית בנאי, אולי סתם בכאילו, הארץ, 04.11.2006
- אמירה הס, אתר "רשימות"
ר
[1] גילוי נאות – דודו בוסי נכלל ברשימת סופרים המשתתפים באנתולוגייה בנושא זהות מזרחית צעירה, שמתי שמואלוף עורך ביחד עם נפתלי שם טוב וניר ברעם בהוצאת עם עובד ושתצא לאור בקרוב.
